מנח הִתְמַלְּכוּת בתוכי, קשור לתהליך פנימי בלתי פוסק של שחרור הערך שלי מתלות.
מדובר בתהליך בלתי פוסק מכיוון שהמהלך הכואב של היתפסות והיאחזות בעצמים, רעיונות, אנשים, דימויים וכו' הוא מהלך אנושי ששזור בחיים.
בפעמים הראשונות שחוויתי שחרור מאחיזה שהייתה לי חשבתי שפצחתי את הקיום שלי והייתי כל כך מאושרת. חשבתי לי שהגעתי ל"הארה" או משהו כזה.
אבל מהר מאוד נשאבתי לספין נוסף, בלי לשים לב והתגלצ'תי למנח היאחזותי חדש או משודרג, מותאם להתקלפות שחוויתי.
ואז המציאות הגאונית פעלה למען ניפוץ נוסף, ושוב, בשיתוף פעולה עם ההסכמה שלי להיות במצב דחוס ולא נעים, עוד אחיזה השתחררה.
לאחר שחרור איכותי מאחיזה עולה אנרגיית חיים עשירה ושוטפת, תחושת בליס או "הארה", לזמן קצר או ממושך, זה לא משנה. העיקר להינות מזה ולא להחזיק את התחושה הזו יותר ממה שהיא מתקיימת באמת.
אז הִתְמַלְּכוּת זו פעולה פנימית, תהליך שאני עושה בתוכי שמייצר חופש להיות מי שאני כפי שאני. שלווה תודעתית, שחרור רגשי, שמשפיעים על המראה החיצוני שלי.
האישה המושכת ביותר היא זו שנמצאת בשלווה עם עצמה. משם קורן היופי שלה.
זו פעולת חיים שאפשר לחזק את השריר שלה.
ניתן לרכוש את המיומנות להִתְמַלְּכוּת.
ההִתְמַלְּכוּת מיישרת קו, מביאה למודעות שלי את שתי ההנחות הבאות:
1. אני באחיזה (כלומר יש בי ניתוק וכאב)
2. יש מחוז שבו אני מלכה.
הנקודה הראשונה מחברת את האדם לענווה ומודיעה לו מראש שיש לו בליינד ספוט וזה ממש בסדר.
גם אם הוא אדם רוחני. גם אם היא אשת עסקים מצליחה, גם אם מדובר ב"גורו".
לכולנו יש אחיזות. פרסונות. פעולות שאנחנו עושים כדי לא להרגיש את הכאב, את הניתוק.
לא צריך לפעול מראש ובכוח כדי להשתחרר מהאחיזות האלו.
החיים כבר ידאגו לסדוק את האחיזה ולעזור לנו להשתחרר ממנה. רכישת המיומנות שלנו כאן קשורה בלהסכים, לזהות את הסדק שהחיים יוצרים ולהיכנע לפרידה מהאחיזה.
הנקודה השנייה קשורה בביטוי בלתי מתפשר של הגוון שלי.
כמו פרח שפורח ולא שואל שאלות: כמה לפרוח? האם לפרוח? מתי לפרוח? זה גדול מדי? מיני מדי?
כולנו בלי יוצא מן הכלל נולדנו נסיכים ונסיכות. הגענו לחיים ומעיין הנעורים זורם ושוצף בנו. בתור ילדים זה ברור. זוהר הלב מושפרץ מהעור והעיניים החוצה.
המעבר מנסיכה למלכה לא מובטח בכלל והוא תלוי בי.
השיר של יהודה עמיחי מבטא את התנועה הזו בצורה גאונית:
"אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד"
על פי תפיסת ההִתְמַלְּכוּת ילד נולד, הוא מקבל את זוהר החיים הייחודי לו, הוא לא צריך לעשות בשביל זה כלום ואין עליו מידה של אחריות.
ככל שהוא גדל, באופן טבעי הוא הופך להיות אחראי יותר ויותר על יצירת המציאות שלו בחיים. אם הוא לא מצליח\ מסכים לקחת אחריות על חייו, בתור אדם בוגר ולעבור תהליכים של חקירה פנימית, שחרור אחיזות והרפייה לרגש ולכאב שחי בתוכו, יפתח בו פער פנימי שירחיק אותו מהזוהר שקיים בו. האפשרות לקרון את הזוהר דרך העור תלך ותפחת.
הזוהר לא נעלם אבל הוא לא יוצא החוצה.
מתי אדם לוקח בעלות על המלוכה שלו? כשהוא מסכים להרגיש, לקחת אחריות על חייו ולהמליך את עצמו ללא תלות במשהו חיצוני שיתן לו ערך.
כשהמטען הרגשי משתחרר, הביטוי הספונטני והאותנטי של הנשמה יוצא ללא מאמץ.
זה המקום בו המלוכה מתבטאת מתוכי.
אישה שמולכת על חייה לא תפחד להיות יפה\ מינית.
גם לא תבהל מלהיראות מכוערת.
לא תפחד לחוש כאב, להיפגש עם אחיזות ומרקמים דחוסים בתוכה.
ותשמח לספח עוד ועוד תחומי אחריות והתמסרות בחיים שלה.
והכי חשוב הערך שלה לא יהיה תלוי במראה החיצוני שלה אבל היא תתענג על האפשרות לטפח את עצמה. פשוט כי זו הזדמנות מעולה להתחבר, לבטא את הגוון הייחודי ודרכו לטפח את החיים עצמם ולהזין את הסביבה ביופי שלה.
כמובן שתרבות האנטי אייג'ינג רחוקה מהרעיון הזה.
מכיוון שהיא סובלת מבורות ושטחיות בכל מה שקשור ביופי.
מזמינה אותך להתחבר ליופי שקיים בך על ידי מציאת הענווה בתוכך שתעזור לך לראות את המקום שהחיים מבקשים להרפות ממנו, להפסיק את מנגנון ההיאחזות. להיפרד ממה שלא משרת את החיים.
מזמינה אותך למצוא את מחוז המלוכה בתוכך על ידי ביטוי שאינו תלוי באישור חיצוני.
על ידי חופש הביטוי, המיני, הרגשי, ללא התלות בתגובה או תמיכה.
Comments