העיסוק ביופי בגיל ההתבגרות וההתנגדות שהוא מעורר בקרב מבוגרים

אימהות רבות פונות אליי, מודאגות מהעיסוק של המתבגרות שלהן במראה החיצוני. מודאגות שהבנות יפתחו אובססיה למראה החיצוני שלהן. אימהות שמפחדות ובצדק שהבנות המהממות שלהן יִזְעֲקוּ את מטען חוסר הערך העצמי דרך עיסוק בדימוי גוף, בחיצוניות.

כמה שנים שאני מקשיבה לבהלה הזו. הנערות הללו, שפעמים רבות הן בכלל ילדות (זה מתחיל כל כך מוקדם בימים אלו- המודעות לגוף, למיניות, לכוח שטמון בהן) ללא ספק מעוררות את הסביבה הקרובה אליהן. את התא המשפחתי.

את הדמות שיש להן הכי הרבה במשותף איתה- אימא שלהן.

בתחילת הדרך לא ממש ידעתי מה לייעץ. איך אפשר "לתקן" את הנערות האלו, את הגישה שלהן?

בעוד שהלחץ של האימהות מלחיץ בפני עצמו.

אמרתי לעצמי- אני אחשוב על סדנה לנערות. אני אמציא משהו כזה.

התיישבתי כמה פעמים לכתוב את הסדנה הזו. התחברתי לדמויות הצעירות, חזרתי אחורה בזמן לעצמי שהתמודדה עם השינויים המטורפים שהגוף שלה עבר, התבוננתי על אינספור הפעמים שקמתי בבוקר שעתיים לפני הזמן כדי שיהיה לי מספיק זמן להתארגן. כלומר להסתכל מספיק זמן במראה, להחליף מספיק פעמים בגדים- כדי להרגיש בטוחה לצאת מהבית אל ערימת האון שמחכה לי בבית ספר. שעתיים לפני הזמן ועדיין בכל בוקר הייתי מגיעה לתחנה ומגלה שפספסתי את האוטובוס.... ואז הייתי מתחילה לצעוד לכיוון הכביש הראשי כדי לתפוס קו של אגד לטבעון.

זה היה כל כך מעצבן. חשבתי על הזמן שהתבזבז לי בוויכוחים עם ההורים- למה אני עושה ככה ולא ככה. היום אני מבינה שהרבה זמן התבזבז בגלל שההתנהלות שלי והפעולות שעשיתי היו המשך ישיר של המטען הרגשי שהפריע לי לפעול בצורה אפקטיבית. מטען של אשמה על איך שאני נראית, אשמה על זה שאני רוצה להיראות טוב, בושה על איך שאני נראית, בושה על כך שאני רוצה להיראות טוב. אגב זה שנראיתי טוב בכלל לא הועיל אל מול המטענים האלו או שיפר את יכולת ההתמודדות שלי איתם.

ואני חושבת מה היה יכול לעזור לי? איך הייתי יכולה לעזור לאוראל הנערה, שמתמודדת עם עלייה דרסטית בתחושתיות של אנרגיית החיים בתוך הגוף שלה, בזמן שהיא חולקת מרחב עם עוד מאות נערים ונערות שזה קורה גם להם ולכולם יש במידה כזו או אחרת תחושת אשמה או בושה בעקבות התחושתיות הזו?

בשלב הזה בדמיון שלי, אני אומרת לאוראל: את ממש יפה, זה אולי ייקח לך זמן להבין את זה. אבל זה בסדר. את חוקרת את זה, את עצמך, את החיים. ייקח כמה זמן שייקח. כאן יש לך מקום ללמוד שאין תנאי לערך שלך, לאהבה שתקבלי, גם אם תעשי הפוך ממה שאנחנו מאמינים בו.

תארו לעצמכם, שהייתם מקבלים את המסר הזה בעקביות, שוב ושוב אל מול מה שאתם מביאים.

לי זה היה משנה את כל המסלול.

ההבנה שעולם המבוגרים מופעל מהעוררות של המתבגרים וההתבוננות שלי על עצמי, גרמו לי להבין מהר מאוד שאולי יש השראה בריאה להעביר לילדים שלנו, אבל באמת לפני שאנחנו פונים אליהם יש כל כך הרבה לנקות בקרב אלו שאחראים על הילדים.

ילדה שמתעוררת אל גופה ומבקשת לבטא את ההתעוררות הזו אל מול אימא שמחזיקה בגופה אשמה ובושה מביטוי היופי והמיניות של עצמה, תעורר בה, באימא התנגדות וגלים דחוסים של מטענים שלא קשורים לילדה בכלל. הילדה היא הטריגר.

התנגדות לא תועיל כאן. אלא תגרום לזמן ממושך של אותו ביטוי אצל הילד או הילדה.

כלומר יכול להיות שהילד מזמן סיים לחקור את המופע הזה שלו אבל הוא ממשיך לבטא אותו בגלל שנוצר מאבק בינו לבין ההורים שלו.

לכן גם אם מדובר בעיוות, בהתנהגות שהיא "לא נכונה", ההתנגדות אליה תמרח את משך אותו עיוות על פני זמן ארוך יותר ממה שהוא יכל היה להיות.

ילדים וגם נערים מבינים מהר. חוקרים, מתנסים, קולטים, עוברים לדבר הבא. אני זוכרת את התלונות של המבוגרים על המוזיקה המטופשת שהקשבנו לה, על כמה זה רדוד, ממש האשימו אותנו בטמטום הזה. אבל אף אחד לא נישאר להקשיב לספייס גירלז כל החיים נכון? זה חולף. הפחד שהילדים יתקעו במקום מסוים מגיע מהמבוגרים. וההשלכה הזו מסבכת את העניינים.

כולנו נמצאים יחד בקלחת חוסר הערך העצמי. כל אחד בגוונים שלו. כשמישהו פועל מהמקום הזה זה מגביר כמובן את זעקת חוסר הערך שלו. וכשאנחנו רואים את הילדים שלנו פועלים משם כשאנחנו נמצאים שם בעצמינו זה צורם מאוד. זה בלתי נסבל. זה מכאיב.

אני כל כך מבינה את התחושה. והייתי רוצה לקחת את הנערות האלו וללמד אותן משהו אחר. חוויית חיים של ערך עצמי בלתי תלוי, של נשיות חופשית, נקייה מנזקקות ותסביכים של יופי ומיניות. ולכן אני פונה לאימהות של הנערות האלו. כי לא נוכל ללמד את הילדים שלנו שום דבר שאנחנו בעצמינו לא יודעים.

להתנגד להחצנה של המראה החיצוני של הנערות בזמן שאנחנו מופעלות ממנה לא יעזור,

הן צריכות דוגמא אישית לשאוב ממנה השראה לנוכחות מיטיבה, לאיך כן מתייחסים לגוף, איך כן מבטאים את הרצון הרלוונטי והעמוק "להיות יפה"?

השלב הזה שבו אתן, אימהות, מרגישות שיפוטיות והתנגדות כלפי הבנות שלכן, הוא השלב שהיצורות הצעירות האלו עושות שירות אדיר עבורכן ושולחות אתכן להתבונן על עצמכן. הן מד מושלם לדיוק. בלי להבין מה הן מריחות, הן יריחו את ההשלכה, את המטען הרגשי שלכן שמנסה לצאת עליהן והן לא יסכימו לשתף עם זה פעולה. וזה נפלא, וזה בריא, וזה טוב.

תזהו את השיפוטיות וההתנגדות. אלו מרקמים שמוסיפים עוד כאב לכאב שכבר ישנו אצלכן. אתן לא באמת רוצות להגדיל את הכאב ולהשליך אותו על הבנות שלכן. תתפסו את עצמכן ברגעים האלו שאתן מתנגדות לבנות, תתרחקו. תרגישו את הכאב של עצמכן, את הריחוק מהגוף, מהנשיות, את הבושה, האשמה, הפחד מדחייה, הנזקקות הנשית. תנו לה מקום, תנקו כמה שאפשר ואחר כך לכו לחבק את הבנות. משם תצליחו ליצר שיח אמיתי. מתוך הניקיון הרגשי.

אני מציעה את עזרתי בכלים שיעזרו לכן להתחבר ליופי וטיפוח ממקום בריא שמכבד את הגוף.

חבילת הדיגיטל שלי תעזור לכן להתקרב אל נוכחות שמעוררת השראה ודוגמא אישית בנושא טיפוח היופי ודימוי גוף.

לפרטים נוספים ולרכישת החבילה לחצו כאן: https://www.selfcrowning.co.il/.../%D7%97%D7%91%D7%99%D7...

באהבה, אוראל